<h1>סמ"ק מצוריך סימן רמ"ד</h1>
<h2>דף כז.</h2>
ואמרינן (ביצה דף ט') חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש, וכשהעיסה נילושה יחד אין חוששין רק שישאר אחד מן הלחמים אבל במצות שלשין כל אחת ואחת לבדה צריך שישאר מכל אחת מעטא). א) ונראה שצריך להפריש מעט מכל שאר ושאר דאין סברא להועיל צירוף סל למה שנאכל כיון שאינה בעין עכשיו, עכ"ל.
וחלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש, ואינה אסורה לטמא אלא אם כן טומאה יוצא עליו מגופו (בכורות דף כ"ז), ונאכלת עם הזר על שלחן ובטילה ברוב לאוכלה בימי טומאה ושמא הוא הדין לאכול לזרא), ומכל מקום טוב לשאל [עליה] אם חזרה ונתערבה בעיסה אבל נפלה בשאינה מינה צריכה ס' לבטלהב). א) מיהו בבכורות בתוס' פירש דדווקא לגבי טומאה אבל לגבי זר בעיא ק' כמין במינו, עכ"ל (בכורות כ"ז תוד"ה תרומת). ב) מעשה בא לפני ר' בעיסה שהורמה חלתה ונשרפה ונמצא עוגה קטנה שעשו מן העיסה במקום אחר ובשעת הרמת חלה שכחו לחבר יחד ואמר להפריש מן אותה עגה קטנה כל שהוא לשם חלה ולברך עליה ולשורפה דכיון שנתחייבה בחלה מתחילה שנילושה לשם חלה ביחד אינה ניפטרת מחלה בלא הרמה אע"פ שהיא קטנה כל כך כי החלה שהופרשה לא פטר אותה, עכ"ל תוספות.
